חליפת צלילה בהתאמה אישית

לאחר מכן, האסטרונום הספרדי הנודע, הצייר, המהנדס הצבאי והממציא ג'רונימו דה איינץ אי בומונט יצר מנגנון צלילה מלא באוויר. הוא יכול לרדת למעלה מ-20 מטרים, מה שמאפשר תצפית על הסביבה התת-ימית והתאוששות של ספינות טבועות. עם זאת, יש להתייחס למכשיר זה כאב טיפוס של מכשיר צלילה, ולכן אינו מכוסה בפירוט במאמר זה.

2. פיתוח חליפות צלילה מוקדמות

חליפת הצלילה האמיתית הראשונה נוצרה בתחילת המאה ה-16 על ידי הפיזיקאי האיטלקי אלפונסו פרלי. העיצוב שלו קיבל השראה רבה מהקונספט של קונרד, המורכב מעור עמיד למים וקסדת מתכת, עם הנשימה הקלה דרך צינור. מאוחר יותר הוא תכנן צוללת, שלמרבה הצער, מעולם לא נבנתה.

לאחר מכן, כמה ממציאים ניסו לעצב חליפות צלילה, שרובם בנו על הרעיונות של קונרד ואלפונסו. הם ערכו ניסויים עם שלפוחיות מלאות באוויר- או צינורות נשימה ארוכים כדי לתמוך בנשימה של הצולל.

בין המאה ה-17 למאה ה-18 פותחו בבריטניה מספר חליפות צלילה. בסוף המאה ה-18, מעצב בשם קלינגרט יצר מכשיר צלילה הכולל קסדת מתכת כדורית גדולה וצינור נשימה עטוף-מתכת, המאפשר לצוללנים להישאר מתחת למים לתקופות ממושכות. זה היה העיצוב הקרוב ביותר לחליפות צלילה מודרניות. עם זאת, זה היה מסורבל מדי, וצינור המתכת הנוקשה התגלה כבלתי מעשי, והוביל לאימוץ של צינורות גמישים.

עד המאה ה-19, המהנדס הנודע אוגוסטוס סיבה הציג חומר קנבס חדש עמיד למים לחליפות צלילה ועיצב קסדה חדשה. קסדה זו הייתה מרותקת לחליפה, עם אוויר שסופק דרך צינורות מחוברים, וניפוח שימש כדי לנטרל לחץ. עם זאת, עקב בעיות עם אטימות, אוויר דלף דרך האזיקים ורגלי המכנסיים. בשנת 1837, Siebe שיפרה את העיצוב על ידי הפיכת החפתים והרגליים לאטומים יותר.